החזה שלי קטן מידי. יש לי טוסיק גדול. עור פנים מקומט. אני נמוך ואין לי ריבועים בבטן

חברה שלי העבירה אלי את הסרטון הזה. והדבר הראשון שכתבתי בתגובה היה : ח ז ק !!!
ללא ספק אחד החזקים שראיתי לאחרונה. וודאי אם מדובר בפעילות שיווקית של חברה מסחרית כזו או אחרת ...

הסרטון הופק ע"י חברת Dove . כחלק מפעילות תדמיתית לקדם דימוי גוף חיובי בקרב נשים ...
כל אופן, הסרט הוא מעין סוג של ניסוי חברתי שכזה בקרב נשים.
המשווה בין איור שנעשה כשאשה מתארת את עצמה לעומת איור של מישהו זר המתאר אותה. קודם כל רעיון גדול בעיני!
חיסרון גדול של הסרטון הזה הוא היעדר גברים בניסוי הזה. אין לי ספק בכלל שגם אם היו לוקחים גברים ומעבירים אותם את המבחן הזה, היינו מקבלים תוצאות דומות למדיי. אולי סטיית תקן קטנה יותר.
מחצית מהאנשים שמגיעים אלי לסטיילינג הם גברים. אני מודדת עליהם בגדים, מנסה גזרה כזו, גזרה אחרת, מראה להם אופציות ללוק חדש שלהם עם עצמם, מדובר בתהליך אינטימי למדיי. אתה מתלבש / מתפשט ליד מישהו אחר
ולומד להסתכל אחרת לגמרי על הגוף שלך. או לפחות אחרת לגמרי מאיך שאתה "רגיל" להביט בו... תסמכו עלי שאני אומרת לכם שיש מעט מאוד אנשים (נשים וגברים) שה"אני במראה" שלהם זהה לחלוטין ל"אני" הפיזי האמתי....
התפיסה העצמית שלנו היא בגדר תופעה שבירה ומורכבת. אין טוב מסיפור אישי על לקוחה שלי. בלי לחשוף פרטים. מוטב אם אומר לכם שהאשה לא נופלת במראה מדוגמנית סטנדרטית.דקיקה כגבעול, תמירה ורזונת. יפהפייה אמיתית. שיער אדמוני מטמטם. עיניים בהירות עמוקות שמייד צוללים לתוכן. אבל הפער בין העיניים שלה לשלי  - גדול בהחלט. 
תנוחות הגוף שלכם. היציבה. מנח הכתפיים. הגב. שפת הגוף שלכם. שפה ויזואלית שמושפעת לחלוטין מהדימוי העצמי שלכם. הדרך בה תניחו בגד בכדי להסתיר חלק גוף כזה או אחר, או הפוך תבליטו, הצבעים שתשימו. הם מספרים עליכם איזשהו סיפור. הכבדות או שמא הקלילות בה תניחו את כפות הרגליים שלכם על פני האדמה מעבירים עליכם אוקיינוס שלם של אינפורמציה . את כל אלה אפשר גם אפשר לראות על כל אחד ואחד מכם...
גם עלי כמובן. גם עלי

אחת הנשים אומרת בסרט - "אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לי לסת חזקה"....
למי מאיתנו אין אמא שאמרה לנו דברים כאלה ואחרים בנוגע לגוף שלנו. אין אשה שאין לה מערכת יחסים מורכבת משהו עם אמא שלה... ההורים שלנו תמיד "נופלים" בזמן הילדות שלנו ומשליכים עלינו תחושות אישיות שלהם עם עצמם.
על הדרך (בלי להתכוון כמובן) יוצרים אצלנו דימוי כזה או אחר ומשייפים גם לרעה את המבט העצמי שלנו.
אם נחזור ללקוחה שלי, אמא שלה והמשפחה כולה תמיד אמרו לה שהרגליים שלה לבנות מידי. כן כן אני לא צוחקת בכלל.... יש לה גוון עור לבן שקפקף . זה הוביל לכך שעד גיל 40 היא לא חשפה רגליים. כמובן שעצרתי את התופעה הזו.

כשהייתי בתיכון היה לי חזה DD. הייתי רזונת עם חזה ענק.
כמו אתמול אני זוכרת איך ירדתי במדרגות הרחבה של ב"הס זוכה להערות  צחוק על גודל החזה שלי. מאוחר יותר אפילו רצה עלי שמועה שעשיתי הגדלת חזה. כמתבגרת בתיכון למותר לציין שלא ממש נהניתי מהשמועה הזו. 
כתגובה לדבר הזה פיתחתי תנועת כתפיים מיוחדת: אני מטה אותן פנימה. להסתיר את גודל החזה כביכול.
18 שנה א"כ (ואין לי DD כבר. עם השנים החזה קטן בכמה מידות) ועדיין קורה לעתים שחברים מעירים לי שאני הולכת כפוף ...18 שנה א"כ. אבל הגוף ? לא שכח. הוא עדיין זוכר מתבגרת שהרגישה נורא לא בנח (לא להאמין) עם החזה שלה ...

כל אופן, הסרטון הזה הפך לויראלי וצבר מליוני צפיות. וים תגובות לכאן ולכאן. ציניות המגנות את הפעילות וגורסות כי לDove  כמובן לא מזיז מאיך נשים מרגישות עם הגוף שלהן...הם עושים זאת לטובת מכר מוצרים כמובן. והחצי השני אוהד בטירוף... אני בין אוהדי הסרטון הזה דווקא. אולי כי בעבודה שלי אני פוגשת את הדבר הזה כל הזמן. כי לא אכפת לי מי עומד מאחורי הסרטון הזה. הם הצליחו להעביר מסר בצורה סופר מדויקת.
מה שהרב מפספסים למצער זה בדיוק מה DOVE מעבירים בסרטון הזה. (ולא אני לא מקבלת עמלות פרסום מ...) מבטיחה. 
אנחנו יותר "יפים" ממה שאנחנו חושבים
אנחנו יותר "יפים" ממה שאנחנו אומרים
אנחנו "יפים" בדיוק אבל בדיוק כמו שאנחנו
וחלק גדול מהזמן אנחנו לא יודעים לראות את זה

אין מבנה גוף אופטימלי. כמו שאין צורת פנים אופטימלית.
מיתוס היופי מצליח להחליש את כולנו. הוא משאיר חללים על כל שעל. תקשורת המונים מתווה לנו היסטוריה ארוכה של מודל גוף חדגוני. יש לי ציצי קטן מידי. יש לי טוסיק גדול מידי. יש לי עור פנים מקומט. אין לי ריבועים בבטן. יש לי אזניים גדולות. אני נמוך !!! #####  אני יודעת... השיער שלי מציק לי בטירוף.... הוא לא מלא כפי שהייתי רוצה. וגם אין לו ברק.

THE PERFECT FIT

דיוק, טולרנטיות ורצון שדברים יסתדרו - "איזו יכולת מדהימה יש לך" 
(אמרה לי דנה, החברה החדשה שפלשה לחיי בחודשים האחרונים)

מה טוב בלרצות לסדר כל הזמן את הסיטואציה ? אני אומרת לה...איפה האמת? אני שואלת..

איפה היכולת שלי לקבל את המציאות כמו שהיא ? בלי צורך לשנות אותה כראות עיניי. פשוט לקבל, זה לא פחות חשוב ?

למה תמיד להבין את הצד השני ? איפה עמוד השדרה שלי? איפה האותנטיות נכנסת לתמונה, אם בכלל ?

מה עם האני שלי ? מה עם קודם כל לראות את עצמי למען השם. למה לראות מישהו אחר כ"כ שונה ממני ?

עושה הכל הפוך. מצייר שחור-לבן. למה לנסות לראות גוון אדום בתוך מונוכרומאטיות ?

לא עדיף לראות שמדובר בשחור-לבן ? להבין שזה שחור-לבן ? שזו סקלה אחרת לגמרי ? כזו שהיא שונה לחלוטין ???

מה יש לך לנסות לסדר מציאות שבכלל לא רוצה שיסדרו אותה ? למה לתקן ?

אולי זה בכלל לא שבור וזו רק את שככה מסתכלת?

מי בכלל אמר שצריך לתקן. מה פה לתקן אני שואלת. מה יש לתקן

אם זה עומד מולי ולא רוצה שיתקנו אותו. ועוד פחות רוצה להבין. אז מה אני ככה מתערבת?

זה חיים של מישהו אחר. מעצב. צייר. אומן – חיים שלמים הוא חי שם לפניי. אז אני באה לו עם הפתרונות שלי ?

כל  הכבוד לי. לא אין לתאר אותי. באמת כל הכבוד :)

המון קבועים היו שם. סטטיסטים של מודל לינארי. אני חושבת לעצמי. וראיתי אותם כל הזמן. זה לא שהייתי עיוורת...

ספייס שלמען הדיון התאורטי - נדמה אותו לריבוע למשל. ריבוע לא יכול פתאום מחר בבוקר להפוך למשולש.

זה הטבע שמראש חנן אותנו מושלמים מדויקים כמו שאנחנו. אבן אובלית נולדה ככה כמות שהיא. עגולה, רכה ונשית.

וככה כמות שהיא - מושלמת. חיה ונושמת חיים. והנה גל בא ושוטף אותה. והיא מתעגלת לה כל יום עוד קצת עם הזמן.

היא בטח לא נהיית מרובעת פתאום. את צריכה להבין דברים כאלה מותק. את פשוט צריכה להבין

אז מה עכשיו? אני שואלת את דנה...מה עכשיו? שוב לצלול ? שוב לצייר איזה שיר? שוב לקחת מרובע.

לנסות להפוך שחור לבן ל- צבע ? שוב ? באמת לנסות שוב, את חושבת ???

את לא חושבת שזה מוגזם קצת הניסיונות שלי ? שזה אולי מצביע על חוסר דיוק באישיות ?

אולי אני צריכה פשוט להפסיק להשתדל ? אולי המסקנה האמתית כאן היא לא אחרת מאשר דיייי  ?

סימן קריאה. סוף פסוק?

שווה לי להמשיך בצורת הראייה הזאת ?

לקחת צ'אנסים בטירוף. לשים את עצמי על גרדום אקספרימנטים ? אולי עדיף לסגת....תוהה. חושבת...עוד לא החלטתי. 

מחר יום חדש.מחר נחליט לאן נושבת הרוח. מחר נצא לרוץ . מחר מפסיקה לעשן. מחר. כן, למה לא. מחר.

זה טוב מחר

אם נכנסתם לחנות יפה בעיר . הרימו עיניכם אל המדף העליון. שם יושבים להם בניחותא חלקיקים יפים של צבע וצורה.
שלפו לכם פריט מהמדף העליון וקודם כל הביטו בו. הוא גזור בצורה מסוימת. זה אומר שיש לו צורה
הוא טבול בצבע מסוים. זה אומר שיש לו צבע. הוא יושב על הגוף שלכם בצורה מסוימת. זה אומר דבר פשוט :
שתי אופציות בלבד. אולי בעצם רק אחת : או שהוא יושב טוב או שלא. אה כן - תתעלמו מהמוכרת . 
היא רק מנסה למכור לכם "התאמה".  תאמר לכם "איך זה בא עליכם טוב". תצייר לכם תמונה של פרפקט פיט.
נא להתעלם ממנה ! אין טעם לנסות להפוך טופ שגזור בצורה מרובעת. לשים על הגוף המשולש שלכם ולקוות שיעבוד.
זה לא יעבוד. כנראה גם שלא צריך לעבוד. זה היופי. החולצה כמו שהיא שם מונחת - מושלמת. ואתם לא פחות .
זה הסוד הגדול בלדעת להתלבש טוב אני חושבת. זה הסוד הגדול בעולם. להביט בשלל הגדול המונח לו. 
לאכול אותו - קצת בעיניים. לשמוע אותו - קצת באוזניים. אבל בסוף לחפש את האחד הטוטלי.
זה שבלי לדעת למה פשוט ירגיש לכם נכון.
זה שיתיישב על הגוף שלכם בלי טיפה אחת קטנה של מאמץ. והפיגורה שלכם ? אוי הפיגורה. 
בתוך האחד הזה - היא פשוט נראית לכם מושלם. זה מה שאני קוראת לו - THE PERFECT FIT
וזו התחושה אחריה אני נוהה. כל יום. כל רגע. כל מחר

בנימה של מחר. כבר משבת זה חג. חג של אור. אור חדש. אולי אור כחול ? אולי אורות מהבהבים,

כאלה של צהוב-כחול-אדום. שלושה צבעי יסוד. שלושה צבעים מהם כל העולם כולו נברא.

שלושה מיוחדים שכשמחברים אותם – הפלא ופלא . נוצר מהם אפור-שחור. ואם תקרינו אור ?  

או אז נהיה – לבן.

איזה יופי של לבן. שחור. ושוב לבן. יום. לילה. ואז שוב פעם . כנראה גם לא הפעם האחרונה...

יהיה שם עוד פעם –  יום.

חנוכה שמח.

Cheers