THE PERFECT FIT

דיוק, טולרנטיות ורצון שדברים יסתדרו - "איזו יכולת מדהימה יש לך" 
(אמרה לי דנה, החברה החדשה שפלשה לחיי בחודשים האחרונים)

מה טוב בלרצות לסדר כל הזמן את הסיטואציה ? אני אומרת לה...איפה האמת? אני שואלת..

איפה היכולת שלי לקבל את המציאות כמו שהיא ? בלי צורך לשנות אותה כראות עיניי. פשוט לקבל, זה לא פחות חשוב ?

למה תמיד להבין את הצד השני ? איפה עמוד השדרה שלי? איפה האותנטיות נכנסת לתמונה, אם בכלל ?

מה עם האני שלי ? מה עם קודם כל לראות את עצמי למען השם. למה לראות מישהו אחר כ"כ שונה ממני ?

עושה הכל הפוך. מצייר שחור-לבן. למה לנסות לראות גוון אדום בתוך מונוכרומאטיות ?

לא עדיף לראות שמדובר בשחור-לבן ? להבין שזה שחור-לבן ? שזו סקלה אחרת לגמרי ? כזו שהיא שונה לחלוטין ???

מה יש לך לנסות לסדר מציאות שבכלל לא רוצה שיסדרו אותה ? למה לתקן ?

אולי זה בכלל לא שבור וזו רק את שככה מסתכלת?

מי בכלל אמר שצריך לתקן. מה פה לתקן אני שואלת. מה יש לתקן

אם זה עומד מולי ולא רוצה שיתקנו אותו. ועוד פחות רוצה להבין. אז מה אני ככה מתערבת?

זה חיים של מישהו אחר. מעצב. צייר. אומן – חיים שלמים הוא חי שם לפניי. אז אני באה לו עם הפתרונות שלי ?

כל  הכבוד לי. לא אין לתאר אותי. באמת כל הכבוד :)

המון קבועים היו שם. סטטיסטים של מודל לינארי. אני חושבת לעצמי. וראיתי אותם כל הזמן. זה לא שהייתי עיוורת...

ספייס שלמען הדיון התאורטי - נדמה אותו לריבוע למשל. ריבוע לא יכול פתאום מחר בבוקר להפוך למשולש.

זה הטבע שמראש חנן אותנו מושלמים מדויקים כמו שאנחנו. אבן אובלית נולדה ככה כמות שהיא. עגולה, רכה ונשית.

וככה כמות שהיא - מושלמת. חיה ונושמת חיים. והנה גל בא ושוטף אותה. והיא מתעגלת לה כל יום עוד קצת עם הזמן.

היא בטח לא נהיית מרובעת פתאום. את צריכה להבין דברים כאלה מותק. את פשוט צריכה להבין

אז מה עכשיו? אני שואלת את דנה...מה עכשיו? שוב לצלול ? שוב לצייר איזה שיר? שוב לקחת מרובע.

לנסות להפוך שחור לבן ל- צבע ? שוב ? באמת לנסות שוב, את חושבת ???

את לא חושבת שזה מוגזם קצת הניסיונות שלי ? שזה אולי מצביע על חוסר דיוק באישיות ?

אולי אני צריכה פשוט להפסיק להשתדל ? אולי המסקנה האמתית כאן היא לא אחרת מאשר דיייי  ?

סימן קריאה. סוף פסוק?

שווה לי להמשיך בצורת הראייה הזאת ?

לקחת צ'אנסים בטירוף. לשים את עצמי על גרדום אקספרימנטים ? אולי עדיף לסגת....תוהה. חושבת...עוד לא החלטתי. 

מחר יום חדש.מחר נחליט לאן נושבת הרוח. מחר נצא לרוץ . מחר מפסיקה לעשן. מחר. כן, למה לא. מחר.

זה טוב מחר

אם נכנסתם לחנות יפה בעיר . הרימו עיניכם אל המדף העליון. שם יושבים להם בניחותא חלקיקים יפים של צבע וצורה.
שלפו לכם פריט מהמדף העליון וקודם כל הביטו בו. הוא גזור בצורה מסוימת. זה אומר שיש לו צורה
הוא טבול בצבע מסוים. זה אומר שיש לו צבע. הוא יושב על הגוף שלכם בצורה מסוימת. זה אומר דבר פשוט :
שתי אופציות בלבד. אולי בעצם רק אחת : או שהוא יושב טוב או שלא. אה כן - תתעלמו מהמוכרת . 
היא רק מנסה למכור לכם "התאמה".  תאמר לכם "איך זה בא עליכם טוב". תצייר לכם תמונה של פרפקט פיט.
נא להתעלם ממנה ! אין טעם לנסות להפוך טופ שגזור בצורה מרובעת. לשים על הגוף המשולש שלכם ולקוות שיעבוד.
זה לא יעבוד. כנראה גם שלא צריך לעבוד. זה היופי. החולצה כמו שהיא שם מונחת - מושלמת. ואתם לא פחות .
זה הסוד הגדול בלדעת להתלבש טוב אני חושבת. זה הסוד הגדול בעולם. להביט בשלל הגדול המונח לו. 
לאכול אותו - קצת בעיניים. לשמוע אותו - קצת באוזניים. אבל בסוף לחפש את האחד הטוטלי.
זה שבלי לדעת למה פשוט ירגיש לכם נכון.
זה שיתיישב על הגוף שלכם בלי טיפה אחת קטנה של מאמץ. והפיגורה שלכם ? אוי הפיגורה. 
בתוך האחד הזה - היא פשוט נראית לכם מושלם. זה מה שאני קוראת לו - THE PERFECT FIT
וזו התחושה אחריה אני נוהה. כל יום. כל רגע. כל מחר

בנימה של מחר. כבר משבת זה חג. חג של אור. אור חדש. אולי אור כחול ? אולי אורות מהבהבים,

כאלה של צהוב-כחול-אדום. שלושה צבעי יסוד. שלושה צבעים מהם כל העולם כולו נברא.

שלושה מיוחדים שכשמחברים אותם – הפלא ופלא . נוצר מהם אפור-שחור. ואם תקרינו אור ?  

או אז נהיה – לבן.

איזה יופי של לבן. שחור. ושוב לבן. יום. לילה. ואז שוב פעם . כנראה גם לא הפעם האחרונה...

יהיה שם עוד פעם –  יום.

חנוכה שמח.

Cheers

how to live before we die...

שני בערב. בלי להיכנס להסברים מיותרים - את השבוע שעבר הייתי מגדירה כשבוע מורכב משהו...
באופן שאינו תואם את אופיי מצאתי עצמי מבוקר עד ערב מחוברת לרשת גועשת ולמרקע.
הצעות נדיבות מצד שכניי המודאגים העלו חיוך קל על פניי. זה נחמד לדעת שבדירה הצמודה יש ממ"ד לרגעי מצוקה
ואני כשורדת מיומנת ממשיכה לעבוד.... מנסה לשמר רוטינת חיים בין לבין, שהרי ככלות הכל - אי אפשר להפסיק.
גם כן עבודה מצאתי לי - להלביש אנשים. ( עברה במוחי מחשבה חצי מבוישת )
אנשים בצווי 8, מכתיבים סדרי יום, מדיניות.  ואת ? 
עסוקה בעיצוב קווי גוף, מיתאר, צבעים. כותבת בלוג...
אינני יודעת אם חלקכם מתחברים לתחושות כאלה, אבל שבוע שעבר שאלתי את עצמי כמה שאלות ..

מכירים את זה שאתם צופים בראיון עם איזה מצליחן על המסך, שומעים הרצאה של איזה גאון מווילנה,
פוגשים בדרך איזה מכר לשעבר שלכם? תוך שניות אחדות מתפתחת ביניכם שיחת חולין קצרה :
הוא מספר לכם שבזמן שלא נפגשתם - הוא הספיק להרים סטארט-אפ, לעשות אקזיט,
להרוויח ולהפסיד שני מליון שקל יותר ממה שאי פעם יהיה לכם, להתחתן ולעשות ילד. 
"מממ מה... את כל זה הספקת לעשות בשנתיים האחרונות..?" (שומעת את עצמי שואגת בפול ווליום בתוך הראש שלי)
"ואוו כל הכבוד" אני אומרת לו (אני באמת מתכוונת לזה) , מאחלת לו המון בהצלחה.
 "תשבור רגל, אתה יודע כמו המשפט באנגלית כאילו - בהצלחה" ....
הוא: "בטח בטח, גם לך, נו פתחת בסוף חנות בגדים?? ומה עם חתונה? יש איזה לאקי באסטארד שחטף אותך ??
אני : "עוד לא".... (מחייכת , מתה כבר ללכת לדרכי. שהשיחה המביכה הזאת תסתיים כבר)

אז אפרופו הסיטואציות והשיחות המביכות האלה עם עצמנו ועם הסביבה, רוצה להזכיר לכם משהו קטן חשוב.
את הרצף הבלתי נילאה וברור הזה שנקרא - "החיים שלכם" תוכלו להבין רק בדיעבד. 
גם אם אינכם מבינים בהווה מדוע הדברים נראים כפי שהם נראים, את הנקודות המחברות את שלל האירועים בחייכם
לא ניתן להבין בראייה לעתיד. את הנקודות תוכלו להבין רק עם התקדמות החיים שלכם במבט לאחור.
זה משפט שלקוח מנאומו של סטיב ג'ובס המנוח מול קהל של סטודנטים צעירים, (בעודו מתאר להם את התפתחות חייו). 
לאלה מכם שלא ראו את הנאום הזה :
אחרי עשור של פעילות פורה ומוצלחת, סטיב פוטר מאפל (החברה שהקים במו ידיו) . 
בגיל 30 הוא מצא את עצמו מחוץ למירוץ. איבד את כל אשר בנה במו ידיו במהלך חייו הבוגרים.... 
ניתפס ככישלון חרוץ בעיני העולם כולו ואף שקל לברוח מעמק הסיליקון.
הוא הרגיש כי אכזב את דור היזמים שסחף אחריו בימיו הטובים....
אחרי כמה חודשים של חיפוש עצמי הוא הקים 2 חברות חדשות. ביניהן את "נקסט". 
כעבור מס' שנים, בתפנית חדה המתאפשרת רק במציאות המתעלה על כל דמיון - אפל קנתה את "נקסט".
דווקא הטכנולוגיה שפותחה בנקסט הפכה ללב ליבה של החברה וכונתה ה-"רנסנס" של אפל. סטיב חזר לקדמת הבמה. 
במבט לאחור (אמר סטיב) כי הפיטורין מאפל היו הדבר הטוב ביותר שקרה לו .
תחושת הכובד והאחריות שנלוו ללהיות "מצליחן" הוחלפו בתחושה קלילה של beginner...וזו שימשה לו מקפצה לאחת
השנים הקריאטיביות ביותר בחייו. בזכותה (ג'ובס מאמין) - בשנים שא"כ הוא פיתח את נקסט.
"החיים לא אחת מנחיתים עלינו - מכות וקרשים. אבל אסור לנו להפסיק להאמין בדרך שלנו.
הדבר הגדול ביותר שהחזיק אותי היה שהייתי מאוהב במה שעשיתי...." (ציטוט)

אם אתם עדיין כאן, כנראה שחוויתם איזה קרש או שניים. 
לחיי תחילתו של שבוע חדש. כזה שמגיע אחרי שבוע מורכב. שבוע שמכין אותנו לחזרה לשיגרה. AMEN
נרים כוסית של אוזו ונתבונן בנקודות שבדרך.... גם אם לא ברורות לנו כרגע, וודאי נבין אותן מתישהו קדימה בזמן.

אף אחד לא חייב להיות גאון. אבל כל אחד מחויב להשתתף. לקחת חלק פעיל בקומפוזיציה של כולנו.

מכאן אני ממשיכה להשתתף במצעד היופי שלי. בעיסוק הקוסמטי. בפסיפס האפנה שלי.
לעיניכם בלבד פיסה נוספת בחיים השבועיים שלי. מי יודע, אולי עוד כמה זמן והפיסות האלה ישכילו לקחת חלק
בציור הכולל.

Pre Fall - 2012 - Jason Wu :

נגיעות של כאמל, כחול עמוק, ירוק עז, בציר יין בורגונדי כתמתם מבקשות לעטר את החורף שלנו.

את השראתו לקולקציה, שאב ג'ייסון מציוריו של צ'רלי הארפר ( 1922-2007 ). 
אילוסטראטור עם זיקה גדולה לטבע שעיקר עבודותיו עסקו בזוויות חדות וגאומטריה.
כשנשאל על תהליך העבודה שלו, הסביר צ'רלי :

"in a world of chaos, the picture is one small rectangle in which the artist can create an ordered universe”

ואכן ניכר בקולקציה של ג'ייסון כי קווים חדים, גאומטריה ושימת לב מיוחדת לפרטים הקטנים שימשו לו קו מנחה.
בראייה כוללת ניכר כי ג'ייסון הוא לא פחות סטייליסט ממעצב.
את מכנסי הרכיבה המוכרים לנו מעולם ספורטיבי פשוט יותר, שילב בלוק מחויט עם עליונית מוקפדת והפך
אותם לפריט מלכותי מכובד.
צווארונים, צעיף משולל קונטקסט, שזירה ידנית של רקמות וחרוזים, כפפות עור,  כתפיים מודגשות, כיסים בולטים.
אלמנטים לא קשורים לכאורה המתעקשים להשתתף במצעד. תרגום מודרני לעבודותיו של צ'רלי מן העבר.
חלקיקים של כאוס נעמדים בשורה בסדר מופתי. או שמא זה אנו למדים להתבונן אחרת באותה תמונה ?

Cheers

שומע צבעים...

השעה 18:19,  כבר שלושה ימים של גשם כבד. תמיד מפתיע אותי איך בארץ מהיום למחר נהיה חורף.
הכבישים בפלורנטין רעועים ומוכי חפירות, מוצפים באופן שקשה למדיי לחצות את הכביש.
אני מוצאת את עצמי מקפצת במבוכה בין שלוליות דלוחות, הרגליים רטובות לחלוטין.
מלנכוליה של יום ראשון לפנות ערב מטפסת לי במעלה הגרון.
יום ראשון הוא תמיד עבורי תחילתו של שבוע חדש, בלי לטייח - סימנים קטנים לשביזות של יום א'

כנאבקת בכמוסות מלנכוליה קטנות, כבר תקופה ארוכה שיש משהו שמאוד מעסיק אותי,
אני מנסה למצוא איזו פילוסופיה, פסיכולוגיה, אולי תורה אנרגטית שתעזור לי להסביר לעצמי למה זה כ"כ חשוב לי.
מתודולוגיה שתכניס לי קצת סדר בבליל הצבע שאני חיה בו.
בתפיסה שלי - עולם הצבע מקבל פלטת משמעויות רחבה למדיי. הקירות בהם צבעתי את הדירה הקטנה שלי למשל,
מאז משכתי אותם בצבעי אדמה, הדירה מרגישה לי גדולה ורגועה בהרבה, העומס המנטלי שחוויתי בזמנו מרגיש לי היום הרבה יותר נח.
הארון שלי מכיל כמעט כל צבע שתחשבו עליו עם מעט מאוד שחור, באופן כללי צבעוניות קודרת תמיד מרחיקה אותי.  
השחור מסמל עבורי עולם ומלואו, אינסוף ומצד שני ריק נוראי
אם תחשבו על זה לכל צבע יש התחלה וגם סוף. תחושה אסוציאטיבית מדויקת. אתה מביט בירוק למשל ומבין או חווה
אותו כמו שהוא. אתה מביט בשחור ? תחושה שונה לחלוטין. יש התחלה אבל אין שום סוף.
יש צבע אבל אין משמעות ברורה. יש דרמה. יש עצמה אבל עם מנה גדושה של אופל על הדרך...
השחור מתפקד אצלי אחרת. שחור הוא צבע שתמיד פחדתי ממנו.
הקלילות בה המוני אנשים עוטים על עצמם שחור מעוררת בי תמידית תהייה...

מטבעי אני נעצרת אל מול אובייקטים צבעוניים יותר. פסים למשל מעוררים בי פליאה, כאב ראש, יצירתיות
אבל יותר מהכול פשוט גורמים לי לעצור את ההליכה שלי ולבהות ....
אני אוהבת צבעים, טקסטים, צורות, אנשים, אבל כאלה שגורמים לי להשתהות לרגע. לעצור, להסתכל, לבחון.
כחלק מחיפושיי אחר משמעות, נתקלתי בהרצאה מטורפת לגמרי  ב- TED-

הרצאה של בחור צעיר ויצירתי ביותר העונה לשם-  "ניל הארביסון" ואפשר שהוא אחד הסייבורגים הראשונים שתכירו...
הבחור נולד עם תסמונת ראייתית נדירה שנקראת "אכרומטופסיה" - עיוורון צבעים מוחלט.
תחשבו על זה, עבורו בעולם הזה קיימת סקלה אחת ויחידה - בצבע אפור.
הטלוויזיה ? עדיין בשחור לבן, הפרחים, השמיים , האנשים מסביב - כולם אפורים . לא שחוויתי עיוורון צבעים
אבל נדמה שבעיניים שלו - כולם נראים אותו דבר.
הבחור החליט לעשות מעשה וקיבץ סביבו בפרויקט משותף מדען מחשבים ומועצת חכמים מברצלונה.
אוקי אני לא יכול לראות צבעים אמר לעצמו, אבל מה עם לשמוע ???
המועצה פיתחה חיישן צבעים (היושב על ראשו) ומזהה כל צבע העומד לנגד עיניו. החיישן סורק את תדירות הצבע
(סאונד רעשי תדרים) ושולח את התדר המסוים הזה אל צ'יפ המושתל בעורפו.
כך למשל לסגול יש רעש תדרים אחד ולצבע האדום רעש אחר.
אחרי שמונה שנים שההמצאה הזו עובדת - הבחור לימד את עצמו לחוש 360 צבעים ממש כמו בראייה אנושית.
תחילה היה עליו לשנן את "שמות" / התגיות שניתנו לכל צבע, אבל עם הזמן כל המידע הזה הפך לתחושות לדבריו,
המוח המתוחכם שלנו עובד מהר, כבר לא היה עליו לחשוב בתווים, זה הרגע בו הרגיש שהכלי בראשו אינו עוד מכשיר חיצוני,
כי אם חלק מהותי מגופו. העיניים שלו. שלוחה של החושים שלו, הוא התחיל לחלום בצבעים :)
רק אני מחייכת כאן ?
אז איך נראה העולם של ניל אתם שואלים ? גם אותי זה הפתיע.

כשניל הולך לגלריה או למוזיאון אמנות הוא שומע - פיקאסו
האופן בו הוא תופס אוכל למשל השתנה לחלוטין כי הוא יכול להעניק שמע למה שמונח על הצלחת.
הוא יכול להחליט להדביק שיר אהוב עליו למנה מסוימת. הוא יכול להלחין מוזיקה לאוכל שלו.
גם האופן בו הוא מתלבש השתנה מאז.
אם פעם הוא היה מתלבש כך שייראה יפה. היום הוא מתלבש כך שיישמע לו יפה.
תפיסת "היופי" שלו השתנתה כליל כי בעיניו יש אנשים שנראים יפה אבל נשמעים "נורא" .
עקרונית "יופי" הוא מושג המושתת על איזון, סימטריה והרמוניה נתפסת אצל כולנו. הרי כולנו מכנים אנשים
מסוימים כ"יפים". מעניין לחשוב שבמקרה של ניל לשמע של אדם מסוים תפקיד מכריע ברמת המשיכה שלו אליו.
אם תיכנסו להרצאה שלו , אני בטוחה כי עיוור צבעים תהיה הקונוטציה האחרונה שתעלה בראשכם.
הוא מתלבש כמו אדם עם עולם מושגים עשיר וצבעוני ביותר, וודאי לא כמו עיוור צבעים למען השם.
הוא נראה שמח, מלא חיוניות, אנרגטי ואין ספק כי עולם הצבע קיבל אצלו משמעות המתעלה על שלנו.
ניל לא עצר שם אגב. מדוע לא לפתח את מה שהיכולות שלנו מאפשרות לקלוט ?
הוא הקים קרן שתעודד אנשים להפוך לסייבורגים :) נשמע הזוי ?
קרן שתסייע לאנשים להרחיב את החושים שלהם ע"י שימוש בטכנולוגיה שהיא חלק מהגוף. אני מצטטת :
"אני חושב שהחיים יהיו הרבה יותר מרתקים כשנפסיק ליצור אפליקציות עבור טלפונים ניידים ונתחיל ליצור
אפליקציות עבור הגוף שלנו עצמו. אני חושב שזה יהיה שינוי מאד מאד גדול שנחווה במהלך המאה הנוכחית.
כך שאני מעודד אתכם לחשוב על אילו חושים אתם הייתם רוצים להרחיב"

עם אנשים מדהימים כמו ניל , נדמה כי מצאתי את התשובה לשאלה שלי.
להתמסר לצבע. לפנות לו את כיסא הנהג בחיים שלנו. לבזוק אותו במנות קטנות בהתנהלות היומיומית.
לתת לו מקום של כבוד. מקום בו אנחנו מעודדים אותו לאתגר את מה שהחושים מאפשרים לנו לקלוט.
תודה ניל. לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

ואם בענייני אנשים מדהימים עסקינן -
את מרק ג'ייקובס אין צורך להציג. ככל הנראה הגברבר היחיד על הפלנטה הזו (שאינו סקוטי) המעז
לעטות על עצמו חצאית ברגיל. קבלו את קולקציית האביב שלו ללואי ויטון.
גאון כבר אמרתי ?

4 גרמי מדרגות ענקיים הוצבו בחלל התצוגה ופלטו אל מסלול שחמט צהוב עשרות דוגמניות.
במיצג שנראה יותר כמעלית שמימית, ירדו להן זוגות זוגות. נתינות כוכב אחר, חלל חיצון שבאו לביקור.
הקולקציה נראתה כהומאז' מודרני לרוח הסיקסטיז ולזרם האופ-ארט בפרט.
OP ART (אמנות אופטית)- זרם אמנות חזותית היוצרת חווייה אסתטית ומבוססת על משחקי גאומטריה
ואשליה אופטית.
פועל על הצופה בכדי לייצר אשליות רבות רושם המקנות תחושה "מוזרה" ורבת פלא.
אחת הדרכים היא מיזוג מישורים שונים בתמונה ובאופן שלכאורה סותר את ההיגיון.
השימוש בצבע במסגרת של אמנות אופ ארט יוצר ניגודים סותרים, המעוותים את התפיסה של האדם
ולעתים יוצרים אפקט תלת ממדי.
ובעברית - עיסוי לעיניים ולמוח.

וכך היה.
במלאכת חייטות מדוקדקת ניכרו שלל דיטיילים של גלוי וניסתר, משחקי שקיפויות, תיפורים סיזיפיים
המדמים טקסטורה , כאלה שהעין תבחין בהם רק מקרוב,
מערבולת ויזואלית של קרוב-רחוק, וריאציות פוקוס. אוירה קוסמית. עולם פנטסטי.

מה אתם אומרים על הרעיון של ניל ?

Cheers

  fleur